167 שער חמישי : טורסו עברי חובתו למולדת, לאבותיו ולעבר הרחוק . הוא מ�ביר ל�ב הקנאי, שלא חזה באור מעֵבר לחשכת הגלות, את עֶקרונ הגרעינ החי : ”עַמנו - וגמ אמ פצוע אנוש - / פצוע, ומות לא ימות” והוא מ�יימ במילימ שיש בהנ להאיר את הכוח שבעַמ העברי : ”הוי, �בא קנאי ! הנ עודנו יוקד / הַכֹּ�ֶפ ההוא הישנ, / עודנה דמעת ישראל המרה / רותחת כִבְלֵיל החֻרבּנ” . הכי�ופימ לחופש ולעצמאות ארוגימ בעמ . עתימ נראה שצבעיהמ מתבהרימ - משהו, שהחוטימ הולכימ ונעשימ דקימ - כלשהו, שאחיזתמ במארג מתרפה - משהו והנה, בשעה מ�וימת בהחלט שחלה בעמ, המ הולכימ ומתהדקימ, הולכימ ומתעבּימ, צבעמ הופכ לארגמנ כהה כצבע דממ של אנשימ הנאבקימ על קיוממ ; צבע השב וחוזר מדי תקופה של הכרה במצב ובשעה . ב�פר אודימאודימ פור�מו כתביהמ של אנשימ שכתבו בטרמ נפלו בקרב . הלוחמימ - המגינימ פונימ אל הלוחמ מהעבר הרחוק ומ�ַפְּרימ לו, בגופ ראשונ - רבימ, שאת הפקודה להיאבק ’קיבלנו ממכ’, ”הלוחמ העברי מלפני אלפַימ שנה” . נחומ זרחי יצא אלי קרב בפְעוֹמ בו רוח דומה : ”איזה קשר �מוי ומתוק מקשרכָ אל אותה תקופה”, כתב, ”אל אותמ גִּבּורי ישראל נוקמי הפלשתימ, מנַפְּ...
אל הספר