התגשמות של בבואה 154 האחד מכוח השני . בהמשכ יצויַ נ הכוח המניע שבעבָ ר : ”מהחומה שהקיפה את הר הבית מלפָ נימ מקֻ דש לנו הכֹּ תל המערבי ועליו אמרו חז”ל שלא זזה שכינה ממנו” . המחַ בּרימ מ�פרימ לילד כי הכותל הוא אבנ - שואבת לכל תפוצות הגולה הנוהרות אליו להתפלל בו ו”לשפוכ את לִבָּ מ לפני אלֹהי ישראל” . וכיומ, ”בימי חג ומועד יתמלאו הרחובות אדמ רב אשר יבואו להתפלל במקומות הקדושימ” . כאנ חלה בדברימ תפנית מרהיבה : ”ואז”, י�ופר לנו, משאכ יפקְ דו את המקומ בני - התקופה הזו, יראוּהו בממש פנימ אל פנימ ולב - אדמ יתאחד בלב - פועמ - של - אבנ, אז ”יקומו לתחִ יה מחזות עתיקימ עת היו אבותינו עולימ בקול רִ נה והמונ חוגג להר אלהימ” . ואנו, הקוראימ, אמ נשאר בנו עוד כוח הדמיונ של ילד, רואימ את הקולות, פוגשימ בחמוֹרימ ובְ שיירות לבושות לובֶ נ, בילדה האוחזת בשולי הבגד של אמהּ ובפָּ נימ המצטחקימ . מראות של זֵכר נישאימ בַּבֵּנ החולמ בשיר ”ירושלימ” לאביגדור המאירי ) 1929 ( , זכר של אור, יש לומר, ושל שלומ - תמונות חלוּמוֹת שאמנמ איננ עולות בקנה אחד עמ המציאות המפולגת המוטחת בפניו עמ בואו עדיהָ . ועמ היות השיר �אטירי...
אל הספר