141 שער חמישי : טורסו עברי פתח ובכל עת להגעה אל מהות הדבר . בנימינ לוכד את תוכנ - האמת באימאז’ דיאלקטי המעלֶ ה באחת את כל הזמנימ, דימוי המתגבש כמונָ דה . קטגוריית המונדה משרתת כאילו�טרציה לאידאה ולמ�וימות שלה . המונדה יודעת הי�טוריה, לא במונחימ של הוויה אמפירית אק�טנ�יבית, הניכּרת בחיצוניותה, אלא כמהות ; דהיינו, שההי�טוריה שלה פנימית באופיהּ . ככזו היא מכילה את הזמנ הטבעי כולו . גאולתה של מהות זו מתוכ מאגר הזמנ, מהות השוֹרה בגרעינ - המקור הנמצא במנוחה ובפעולה באחד, תיעשה על - ידי הנכּחתהּ במהלכ חייה של האנושות בתקופות המכּירות בערכו של תוכנ - י�וד זה . לכאנ הכרחי הכוח המניע של הזֵכר המחפש את מקורות תכניו ; מבקש להתחבר אליהמ ולהעלותמ מחדש בהווה ולעתיד - לבוא . ’צִיוֹנ’ הינה מקומ ועמ . מקורהּ טמונ בעברהּ הרחוק בו נמ�ר לעמ, לצד עונש הגלות, חזונ הגאולה . ההד מהעבר הנשמע לאוזני היהודימ בהווה - של - גולָה הוא בבחינת מענה למצוקת - היומ ; הוא דבר - ההגדה העובר מאב לבנו וחוזר ונשנה מדֵי דור . בובר, במבוא ל�פר בינ עמ לארצובינ עמ לארצו , מתייח� אל הצופנ שמצאוֹ טבוּע בשמ ’ציונ’ . הצופנ חי בעמ היהו...
אל הספר