93 שער שלישי : בבואה דבבואה גלות בהנ נאגרה האנרגיה על - מנת להפוכ בַּ זמנ . הדחָ ק היווה כוח פעיל ומניע עבור עירוּר ההכרה . האנרגיה נמלאה מנ הכי�וּפימ לציונ, כמו גמ מנ המצוקה 61 ומהרצונ לחופש ולעצמאות . עוד יש ”להצית את ניצוצ התקווה במה שחלפ” ; התקווה היא הכוח הדוחפ והמושכ קדימה . הנהגת התנועה הציונית, בקולטה את בשורת - העתימ, זיהתה את הרגע שב�ִפָּ הּ של כלָ יה . בהריחהּ את ריח ה�כנה באוויר, הביאו אנשיה את תוכני - הזֵ כר שֶ שרו בעמ לתחייה - מחדש . ככ הועלו דימויימ מהעבר היותר רחוק, מעולמ שמעודו לא נראה לעינ אלא לזו של הרוח המדמֶ ה ; מראה של מקומ שמקורו בעברהּ הקדומ של ארצ - ישראל, על נופיו ודמויותיו, שלא ניתנ לתוחמו בצורה מוגדרת אלא מדומיינת בלבד . זה מַשא הדורות כולמ של ’הרוח הכללי’ לאורכ כל העתימ - זמנ משולב שנערמו בו תכניו . הכרח היה להעלותמ בזמנ - עכשיו למענ ינַ כּ�ו אותמ אדמ ועַ מ מחדָש . לעניינ זה שאל בנימינ : האינ משמעותה של עשיית פרזנטציה מוחשית של 62 חומרימ ”להוציא - לאור את זכרוננו אליהמ ? ” ארצ - ישראל היא בבחינת החומר אשר מהוּתה צפונה בו וזו, המהות, דוחקת בקרקעהּ לפרוצ ולצמ...
אל הספר