הזוועה הזו . כלא-האלם ~ 350 ~ ראש השנה ה'ת"ש [ 1939 ] . שעת ראשית הזוועה . תחילתה של מגילת יסורין . 151 אהרן חיים קפלן, כותב המגילה, שב לביתו ודומה שהוא מתנשף, שנפשו נפחדת מאד . "הסכנה גדולה בכל מקום . אין להתחבא מפני הגורל . קשה להחזיק עט ביד . אבל זו היא חובתי – ואעשׂנה, אתאמץ בכֹחות נפשי האחרונים" . הוא רואה בכתיבת היומן חובה, לאו דווקא כלפי הציבּור העברי, אלא חובה לעצמו : "אכתֹב מגלת היסורין לתקופת חיי העתידה" . הוא מודע למציאות חייו וחיי שאר היהודים, מציאות שאך החלה, רק שבועיים ימים מלאו לה, ש"אף עֲצַבֵּי נְחוּשָׁה לא יוכלו שלא להתפקע" [ 39 . 9 . 14 ] . תקוותו היא שיֵצא חי מן הסכנות האורבות לו . כעבור כארבעה חודשים העמיק בקפלן רגש-השליחות שבכתיבת יומן . אם בהתחלה עשה זאת למען יכונסו חייו-שלו בעלים, כציטוטו מיהודה לב גורדון, הרי שֶׁבְּעת מצוקה זו הוא כותב מתוך הרגשת ייחודו ומתוך רגש של אחריות : "אין תנאֵי החיים המקיפים אותנו מסוגלים לעבודה ספרותית זוֹ" – של רישום הקורות – שיש בה סכנת נפשות . "הנני אחד מן המאושרים שעטי אינו פוסק לנבוע אף בשעה טרופה זו", כתב, "אני חש בקרבי את גודל הש...
אל הספר