~ 234 ~ ממלכת השתיקה והנה שמוע שמע – בנסר בדומיה יבבה דקה בלתי-אנושית, קול-אשה ארוך ממושך, על פני השדות שלצד הגיטו . לילה-לילה בכתה הדממה . הפעמונר היה מוציא אותה שעה את כתבי-הקודש, המונחים תמיד מתחת לכר משכבוֹ, ומנסה להבריח בכי-הדממה במלמול פסוקים ארוכים, המרוויחים ללילותיהם של זקנים גלמודים . אפשר יקברו היהודים עתה את מתיהם ? אפשר כך תקוננה נשמות היהודים ? וכשהוסיפה הדממה ליפּח כך, בלי הרף, ביראה ובקול דממה דקה – היה יורד מעל משכבו ויוצא לחצר . מתחיל לנענע הפעמונים, כדי להבריח בקולות-פליזָם את מלאכת הקבורה הנעשית בחצות הלילה ממול . "אך קול-היבבה לא חדל מלקונן" . פעמִים נשמע כ"קול אלפי פעמוני-לילה נסתרים, כקול רם צורם של אל נוגה במסתריו" . משהרפה הפעמונר את ידיו מחבלי הפעמונים, "היה קול-הבכי כה קרוב, כאילו איילה פצועה תרבץ תיאנק בזה בפאת היער" . שעה ארוכה היה מושך בחבלים שיקישו פעמוניו – עד שבמרום, בין העננים, מעל לשני הצריחים השחורים, הופיעו פני-לבנה מגולים, דוממים . הפנים השקיפו אליו מטה ואחר-כך שטו מעל לשדות-הגיטו ובפאות עיניהם כתמי-דמעות גדולים, קרושים . [ . . . ] אפשר קמה בְּעולם...
אל הספר