בבית המדרש העתיק

~ 217 ~ ממלכת השתיקה ענִיים אלה ואחיהם בלעו צעקתם . אך היתה להם אנחתם שאמנם גוועה באין מענה . בִּשְׁמֵי-נְחוּשָׁה הִתְדַּפְּקוּ אֲנָחוֹת / שֶׁל עֲשׁוּקֵי-יוֹם / וַאֲמוּלֵי-לְחוֹם – אומללו במלחמה עקרה, שלא נפתחו שערים וְצָלְלוּ לָאָרֶץ אנחותיהם כְּצִפֳּרִים פְּצוּעוֹת – בֶּר פומרנץ ( וינפלד : 89 ) . דוֹרֵנוּ מִסְכֵּן, דּוֹר שֶׁל עֹנִי [ . . . ] דּוֹר אָבֵל וְנוֹאָשׁ י . י . סיגל . "רַבִּי נַחְמָן בְּעַצְבוּת" ( עַל נַהֲרוֹת א : 235 - 238 ) . אברהם דוב בער גוטלוֹבּר 90 מספר בספרו זכרונות ומסעות על היהודים העניים - על גופם שנתבזה, על נפשם שאבדה . "בימים ההם היו הענִיים המחזרים על הפתחים בישראל כמעט מפלגה מיוחדת וכת בפני עַצְמהּ, מאוסה ובזויה, וכצוענים לא היתה להם עיר מולדת ומקום לשבת, [ . . . ] נעו ונדו מעיר לעיר וממקום למקום כל ימי חייהם, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם" . עם בואם לאחת הערים בהן חיים יהודים פנו אל ה'הקדש' ושם מקום לינתם . וה'הקדש' "היה מלא צחנה ובאשה מפה לפה ונראה מסביב כעומד בתוך האשפה, כי אשפה ומדמנה מלוא כל הכיכר סביב סביב . שָׁמה נועדו האורחים מכל פינות הארץ, ש...  אל הספר