בפתח ההיכל: הנשמה עשויה אש ובדולח הרים היא דבר חמור וקשה במובן התנ"כי ועם זאת רכה

היופי הזה . היכל ראשון ~ 13 ~ שלֵוה מאד, עתים תרגיש כמי ש"עומדת בצריח של היכל ההיסטוריה ומביטה למרחקים" ( [ 1942 . 7 . 14 ] : 111 ) . תיאוריהָמאפשרים לנו לראות כיצד היא מבקיעה לעַצמהּ דרך בקליפות של המקובל והמוסכם, הידוע והמוכּר, השגור והמצופּה ויוצאת למרחבים אחרים, אין-סופיים ; היא, כלשונה, מסתכנת ועושה "את הצעד הגדול לתוך הקוסמוס" . היא חורגת מן הכאב והכעס האישיים, משלימה עם מה שקורה וכל זה לא משום כניעה, אלא משום שהיא מצטרפת אל אלהים . אסייע כמיטב יכולתי, כתבה, "בכל מקום שאלוהים יחליט לשלוח אותי אליו" ( [ 1942 . 7 . 7 ] : 103 ) . היא בנקודה של ביטול-עצמי מלא . מקום של עֲנוה . ואז – בְּמָקום זה – שלוה והשקט . אטי כתבה על הגורל המשותף לַכּל . את חלקה-שלה בו, סיפרה, היא "חוגרת על [ גבה ] כמו תרמיל, ומהדקת אותו [ אליה ] עוד ועוד, עד שהוא נעשה חלק [ ממנה ] " ( [ 42 . 7 . 10 ] : 106 ) . היא כמו ממוססת את הקירות של התרמיל ושל גווה ומאפשרת להכרת השותפות שממילא בה, לחלחל ולהיות אחת עם גורלם של כולם בימי סבל וכאב . כל האישי והזמני הוא חלק "ממכלול אחד גדול" . אטי מציגה אנושוּת שמקור כּולה הנו ...  אל הספר