להבין את עצמכם | 111 בכל פעם שעשיתי את התרגיל הזה בקבוצות, המשתתפים לא הצליחו להביא את עצמם לכדי ביצוע, כלומר, לומר למי שלידם שהוא מכוער או משעמם . היה להם לא נעים להחריד, להסתכל למישהו בעיניים ולהגיד לו או לה שהם דוחים, חסרי ערך ואף אחד אף פעם לא יאהב אותם . אנשים פרצו בבכי לעיתים קרובות, לא מאמינים שהם אומרים לעצמם בחופשיות את הדברים האלה, שלעולם לא היו מעיזים לומר למישהו אחר . הדבר המצחיק הוא שהמשתתפים בקבוצות האלו עבדו לעיתים קרובות בתפקידים טיפוליים . הם עבדו כאחים ואחיות, פסיכולוגים, מורים, אימהות, אבות — הם ביטאו חיבה והתחשבות כלפי אחרים בקלות, אבל לחלוטין לא היו מסוגלים להפנות את אותה חמלה כלפי עצמם . למה אנחנו כל כך מזוויעים כלפי עצמנו, וכל כך נחמדים לאנשים אחרים ? איך ייתכן שתמכתי בקבוצת האנשים האלו בשמחה רבה, ואז חזרתי הביתה והתמודדתי בקושי רב עם אותו הנושא בעצמי ? מדוע יש לנו קול פנימי ביקורתי ? מבקר פנימי הוא תמיד מבקר חיצוני שהופנם . אם תחשבו שוב על כל הדברים המחרידים שאתם אומרים לעצמכם, כמעט תמיד מישהו אחר אמר לכם אותם קודם . אנחנו לומדים מה מקובל ומה לא מהאנשים ומהמבנים...
אל הספר