8 | תרפיסט בכיס הפסקתי לאכול סוכר, כתבתי לעצמי פתקי אזהרה, הוצאתי מהבית את כל השוקולד, ויתרתי על ארוחות בחוץ עם חברים, ספרתי עד עשר, ספרתי עד מאה, אכלתי שלוש ארוחות ביום, חמש ארוחות, שום ארוחות . לפעמים הדברים האלה עזרו קצת, אבל הבעיה תמיד חזרה . אין לי מושג למה אני נאבקת בזה כל כך, אני רק יודעת שאני לא מסוגלת להפסיק . אני מרימה מבט אל האישה שהקשיבה לחפירה שלי על עצמי במשך השעה האחרונה, ואני שואלת אותה, "אז מה לעזאזל לא בסדר איתי ? " "נשמע שאת מאוד סובלת," היא אומרת . "בואי ננסה לפענח את זה ביחד . " אנחנו מסכמות להיפגש פעם בשבוע ואני עוזבת בתחושת פקפוק, מטילה ספק בכך שזה יעזור, אבל בפעם הראשונה זה זמן רב אני חשה ניצוץ זעיר של תקווה שאולי בכל זאת משהו ישתפר . נריץ קדימה כמה חודשים . הגעתי למצב בו אני צריכה להתאמץ כדי להצליח לדבר . העיניים שלי מוצפות . הגוף שלי צורח עליי לא לתת לה לראות אותי בוכה, אבל אני נושמת דרך הכאב ומאפשרת לדמעה אחת לזלוג . אני מרימה מבט לוודא שהיא לא כועסת עליי ; היא מהנהנת בעידוד . אני מדברת על משהו מהעבר שלי, שמעולם לא סיפרתי עליו לאיש . הייתי בת שבע וצעקו עליי מ...
אל הספר