214 על דוקטורט בחו"ל, הפסקתי ללמד, ונפרדתי מבן זוגי . "עכשיו רק נשאר לי לשנות את התודעה שלי," חשבתי לעצמי . האמנתי שככל שאהיה מודעת יותר, כך יתקדם תהליך השינוי . עד שברגע כלשהו "נפל לי האסימון" . הבנתי שאני מתרגלת מודעות מתוך מצב תודעה ריאקטיבי, שבעצם אני עדיין מחזיקה את האמונה שאהיה שלמה, רק כשאיפטר מכל פגמיי ואהיה מושלמת . חלק בתוכי קיווה שמעצם ההבנה והמודעות יתחולל איזה קסם שימחק אותם ואז אפסיק להיות "פגומה" . נדרש לי זמן להבין שהכמיהה לשינוי הייתה מעין משאלה לא מודעת להעלים את הילדה שהייתי, על כל חוויותיה . עמוק בפנים עדיין לחשה לי תודעתי שאני פגומה, שאני צריכה להיות אחרת . נדרש לי זמן להבין שתהליך המודעות שנכנסתי אליו היה מעין מִקצה לשיפור עצמי, שתרגול המודעות הפך ל"חפירה" שהכוח המניע שלה היה שיפוטיות כלפי עצמי . האמנתי שאם רק אהיה מודעת יותר, ייעלמו הכאב והפחדים, ואיתם יתפוגגו גם כל הרגשות הקשים : חוסר האונים, הבדידות, הבושה, האשמה . אבל ברגע אחד של הארה, בעיצומה של תקופת הצב, כשעוד הייתי עם הבית על הגב, הבנתי שמודעות שאין בה קבלה היא עוד סוג של ידע . כשלעצמו, זה נפלא שאנחנו לומד...
אל הספר