14 ובדרך ללימודי דוקטורט בחו"ל ולקריירה אקדמית . אבל ביני לביני הייתה חוויית החיים שאני שונה בתכלית . כשהייתי ילדה שאלו אותי פעמים רבות "לאן את רצה ? " תמיד עניתי שאני בכלל לא רצה, שזה הקצב הטבעי שלי . אילו שאלתם אותי בגיל 20 "למה לא טוב לך ? " הייתי מן הסתם מושכת בכתפיי ועונה : "בגלל שאני דפוקה כנראה, כי בסך הכול הייתה לי ילדות נורמלית ומאושרת . " רק אחרי שנזכרתי, הבנתי שהתשובה שלי הייתה נכונה אבל לא מלאה . זה באמת היה הקצב הטבעי שלי, אבל השתמשתי בו כדי לברוח . ברחתי מהעבר שלי הכי מהר שיכולתי . ברחתי כדי לא להיזכר, כדי לא לדעת, כדי לא לחוש כאב, כדי לא להרגיש קורבן . העניין הוא, שהחיים הם לא מה שקורה לנו מבחוץ, אלא מה שקורה לנו מבפנים . אנחנו לא באמת יכולים לברוח מעצמנו ; לכל מקום שנלך אליו, יבוא עצמנו איתנו . בעיני המתבונן מבחוץ אמנם קטפתי בזכות הריצה שלי הישגים רבים, אבל בפנים הלכתי ודעכתי . במקום להיות שלמה יותר עם עצמי, הלכה ונפערה בתוכי תהום . לא הבנתי איך זה יכול להיות — למה אני מרגישה לא מרוצה, לא מסופקת ולא שמחה, אם "על הנייר" הכול נפלא כל כך ? לא משנה כמה ניסיתי להסתיר את זה, ...
אל הספר