יצחק ספיבקוב [ 326 ] ממרחק של שלושה – ארבעה קילומטרים, ובמידה זעומה . את תבואת האדמה וכל צורכי אוכל נפש, אשר עדיין נמצא הכא והכא במתכונת מעטה, שלחו למוסקבה בשביל הקומיסרים, המנהלים של השכבה העליונה דהתם . כל מי שהצרה נגעה בו מאוד וזד להרים צעקה ולהתקומם ולבכות — 'מכירים אנו', נתנו עליו בקול, 'את דמעות התנין' . ותכף נהרג אחר כך בירייה או במדקֵרה ובלי רחום . היו רבים אנשים שיצאו מדעתם כשגדל מנשוא הרצח והגזל, והיו רבים שהתאבדו ברצח עצמי והתפטרו מן הייסורים הקשים אשר לא נסתיימו . היו גם מקרים — אמת הדבר, היו נדירים — שהאימהות אצל האיכרים בכפרים ובמושבות על פני השדה, ששחטו אחד התינוקות להשביע בבשרו ולהציל את הילדים הנשארים . בכל הצרות והמצוקות שבאו, אמרו שאשמים היהודים הנקיים, ורק עליהם הטילו את האחריות . ושוב פעם : 'ממלכה יהודית עלתה ברוסיה הקדושה' . 'ממשלה יהודית' . 'הכול בידי היהודים הארורים . היהודים תפסו את הכול . . . ' ככה קראו הרוסים בקול רם על כל שעל וצעד . והממשלה הקומוניסטית הזדונית לא רצתה בהכנעתם של היהודים . היא הרעילה את האוֵויר ובלבלה את הדעות ואת המוחות בכל אתר ואתר . היא מצ...
אל הספר