משורר של חוסר תקווה – צ׳כוב בפרשנותו של שסטוב

יצירה יש מאין – הערה על אורי ניסן גנסין [ 13 ] בתוך כך האשים שסטוב את ניקולאי מיכאילובסקי, הנרודניק האינדיבידואליסט שהיה ממבקריו הראשונים של צ׳כוב, על שפחד מדי להתקרב ל׳רוע׳ שגילה אצל הסופר והסתפק בפירורים 10 פירורים שלדעת שסטוב ׳האידאיים׳ שהצליח ללקט מעבודותיו, סיפק צ׳כוב רק על מנת לרכך את דעת הקהל . מטרתו של שסטוב במאמרו הייתה לא רק לחשוף את הצד הטרגי אצל צ׳כוב אלא גם לקעקע את הנחתו של מיכאילובסקי כי חייב בהכרך להיות קשר בין ׳אידיאלים גבוהים׳ ליצירה האומנותית . כישרון אומנותי מתרחש בעיני שסטוב גם אצל אנשים שאין להם רעיון גדול באמתחתם . צ׳כוב, לשיטתו, לא יצר ׳אומנות לשם אומנות׳, וגם לא הנטייה המוסרית היא שהובילה את עבודתיו . לצ׳כוב הייתה משימה משל עצמו : אם כי כמה מבקרים אמרו שהוא היה משרתה של אומנות טהורה ואף השוו אותו לציפור מעופפת חסרת דאגות . כדי להגדיר את נטייתו בקצרה אומר : צ׳כוב היה משורר של חוסר תקווה . בעקשנות, בקדרות, במונוטוניות, במשך כל הקריירה הספרותית שלו, כמעט עשרים וחמש שנה, עשה צ׳כוב רק דבר אחד : בדרך זו או אחרת הוא הרג את התקוות 11 האנושיות . זו, לדעתי, מהות יצירתו ....  אל הספר