אחרית דברא כשליסקה אומרת "אני" 362׀ הזיקה המתקיימת מבחירה בין מחבר לקורא, זיקה העלולה לגלוש ׀ לעודפות ולהביא לדבריה "לידי סירוב גמור להוסיף לקרוא", ולא זו בלבד שהיא מצטרפת אל שושלת הקריאה ההולכת ומסתעפת של המחברות והמחברים האלה, אלא שהיא מחוללת באימוצם קהילה אפשרית, קהילה מתעתעת שהיא נשענת עליה ומוכנה גם להתערער ממנה ועימה . כמו בספריה האחרים ( בהם "המשיחיות הריקה של 1 ג'ורג'יו אגמבן" ו"המחשבה היהודית-גרמנית והשתמרותה" ) , המשוטטים בנופים הטקסטואליים של אותן דמויות, ניכרת גם כאן אינטימיות קריאה של שנים עד כדי קירוב אינטנסיבי של אופק הזמן של הכותבת עצמה לאופק המודרניסטי, כאילו מרחק הזמן והרגישות אינו קיים באמת ; כאילו השאלות האקזיסטנציאליות שנולדו מתוך המודרניזם, שאלות הכרוכות בחיים ובמוות, בהכרעה ובחופש, ניצבות גם לפתחה ולפתחנו, קונטמפורניות יותר מאי-פעם ; כאילו דווקא עכשיו, מלב הבדידות והבידוד הקיצוניים שאנחנו שרויים בהם, מלב המתח הבלתי פתיר בין גלובליזציה ובין פוליטיקה של זהויות, זוכות הפיגורות האניגמטיות, המופשטות וההרמטיות של הטקסטים המודרניסטיים לחִיות מחודשת . ויויאן ליסקה, פרופס...
אל הספר