188 ענבל שרביט זמיר גאיה מתארת את חווייתה העמומה ביחס לעצמה, תחושות של עצמי שאינו אוטונומי, בשל ומובחן : אני מביטה בעצמי במראה, ואני צריכה להחליט האם אני גאה במי שאני ואז להכיל בתוך זה שיכול להיות שחלק מהדברים שאימא שלי עשתה אשכרה היו נכונים, או לקבל את זה עכשיו שכל הילדות שלי נגנבה ממני, אז יכול מאוד להיות שהבן אדם שאני היום הוא לא בן אדם שיכול משהו . . . וזה מה שהיא השאירה לי לחיות איתו, שכשאני אוהב את עצמי זה יהיה שלוחה שלה, אז אני בעצם כמותה . . . ? היא חיה בתוכי . כמו שהיא לא ראתה בי יחידה נפרדת אני לא יכולה לראות את עצמי, לא כשלוחה שלה . . . אין דרך להיחלץ מזה באמת, אשכרה עניין של גורל, מי שנולד לאימא כזאת, כל החיים שלו יכאב לו . כל החיים שלי כואב לי, ואין חלום שלא עוסק בה, ואין חג שלא שורף את הלב, ואין כעס שלא מעורבב עם רצון להטיח אותו בפניה, והיא יושבת בגרעין של כל ספק עצמי שיש לי ( גאיה, 27 ) . הדברים המובאים לעיל מדגימים את חוויית המרואיינות שגם בבגרותן, שנים רבות לאחר היציאה מהבית ולעיתים אף לאחר ניתוק מהאם, הן חוות קושי להכיר בעצמן כאוטונומיות ונפרדות מההשלכות של אימותיהן ....
אל הספר