260 פתוחה "לא נראה לי שאמרתי משהו . את היית רק בת שנתיים . צעירה מכדי להבין" . היא משכה בכתפיה . "המ, זה מלוח מדי, לא ? " שיניתי את הנושא והסטתי את הקארי הירוק לשולי הצלחת . היחסים שלי עם אוכל התאפיינו באותה תקופה בהגבלות שהחמירו * שהתקיימו אצלי לפני בהתמדה . כל מיני קיבעונות אורתורקסיים שפגשתי את אדם חזרו רשמית ולבשו צורה חדשה . הבעיה לא היתה שהפסקתי לאכול, אלא בעיקר שהתרגלתי לאוכל שאדם הכין עד כדי כך שכל דבר אחר נראה איכשהו לא תקין — מלוח מדי, שמנוני מדי, מתוק מדי . לרוב הרשיתי לעצמי לאכול כאוות נפשי מהמאכלים שהוא בישל . זה נראה לי נקי ובטוח — דלק תזונתי טהור . אבל כשנשארתי ברשות עצמי, אוֹכֶל החל להיראות מסוכן כפי שלא נראה לי מאז שנות ה- 20 המוקדמות שלי . היו הרבה דברים שנראו בלתי אפשריים כשדמיינתי את האפשרות לעזוב את אדם, אך התמונה שלי חיה בגפי עם מקרר היתה בין המחשבות שריפו את ידי יותר מכול . אני לא יכולה לסמוך על עצמי שלא איכנס לבולמוס אכילה בלי נוכחותו העוצרת בעדי . כמה פתטי . * * אני יודעת שהמנטליות הזאת היא קשקוש . ואני תקועה בכל זאת ! ? אמא שלי הרחיקה את הצלחת שלה . "בואי נבקש...
אל הספר