216 פתוחה "אני לוקחת את המזוודה שלי ועוזבת אותך, תופס תחת מפונק וכפוי טובה שכמוך ! " השבתי בצרחות . עד אז מעולם לא הייתי במערכת יחסים רומנטית שכללה צעקות ( רק מערכת היחסים עם הורי היתה כזאת ) — אבל עכשיו זה כבר בא לי בטבעיות . "מספיק ! תירגעי ! " הוא תפס אותי במותניים לפני שהספקתי להוריד את המזוודה . בעטתי באוויר כמו ילדה בזמן שהוא ריתק אותי למיטה ואחז במפרקי כפות הידיים שלי . "תפסיקי . עכשיו . את הולכת לפגוע בעצמך . את מתנהגת כמו משוגעת ! " "מה אתה חושב שאתה עושה ? עזוב אותי ! " הנה זה בא . זה באמת קורה . הוא מפעיל עלי כוח גופני כדי למנוע ממני לעזוב . הייתי שרועה בפישוק איברים, מרותקת ומתפתלת . אבל עכשיו כשזה קרה, זה לא השרה עלי אף שמץ של עוררות או ביטחון . הרגשתי פחד ודיסוציאציה . כמו חיה קטנה שבהיעדר אפשרות לברוח פשוט קופאת . "מה אתה עושה ? " קרקרתי . המפרקים כאבו מהמאמץ להשתחרר מאחיזתו . "אני לא נותן לך ללכת עד שתבטיחי להירגע", הוא אמר . הוורידים בצווארו התנפחו . "בבקשה, עזוב אותי", לחשתי . שוב ריחפתי על התקרה, התבוננתי עלינו מלמעלה ונדתי בראשי . זה כמו בלילה ההוא כשהוא לא הפסיק לז...
אל הספר