263׀ סוקרטס אקספרס אני יוצא מהרכבת ועובר כמה רחובות ברגל . אני לא מטייל כמו רוסו ולא משוטט כמו תורו . הליכתי היא צעידתו של הנוסע הממהר . אני עומד בפינת רחוב, מחכה שהאור במעבר החציה יתחלף לירוק . אני לא יכול לשאת עשרים שניות בלי גירויים מן החוץ, אז אני שולח את ידי לסמארטפון . אני לא מחזיק בו היטב ( לא שמתי לב ) , והוא מחליק מידַי ונוחת בחבטה על המדרכה — עם המסך כלפי מטה . לא טוב . כצפוי, המסך נשבר . סדקים מתפשטים כקורי עכביש מנקודת הפגיעה בפינה השמאלית העליונה . שברי זכוכית בולטים החוצה . אני מנסה לשלוח הודעה לאשתי אבל אחרי כמה אותיות, דם ניגר מאצבעותי . יש אנשים שמתמודדים עם התקלות הקטנות של החיים בקור רוח . כפי שאתם ודאי משערים על סמך מה שאתם כבר יודעים עלי, אני לא אחד מהאנשים האלה . אני חושב שהזכוכית המנופצת היא סימן, ולא סימן טוב . הסיכוי שהטלפון שלי ינחת עם המסך כלפי מטה היה אחד לשניים, אני חושב לעצמי, ואף על פי כן זה בדיוק מה שקרה . היקום קם נגדי . כמו קטר, הטלפון המנופץ גורר אחריו קרונות של מלנכוליה וחרדה . הטלפון השבור מסמן חיים שבורים . זהו ה רצון של שופנהאואר, הבולע כל דבר הנק...
אל הספר