חלק שני — צהריים׀ 159 רק כמה מדפים של ספרים בכריכה רכה שרבים כבר דפדפו בהם כנראה . אני מביט במסך הקטן עם מועדי יציאת הרכבות . עוד שבע דקות . אני מתנועע בחוסר מנוחה . אני הולך מצד לצד . אני ממשש את הכרטיס : וָאי לאשפורד, הלוך וחזור . Return journey , קוראים לזה כאן . אני מעדיף את המונח הזה על פני המונח האמריקאי ,round trip נסיעה מעגלית, שנשמע נפוח וחסר טעם . אני שוב מסתכל על מסך המידע . עוד שש דקות . אני נאנח . מה אפשר לעשות בחתיכת זמן כזאת ? מעט מדי זמן מכדי לעשות משהו משמעותי, אבל יותר מדי זמן מכדי שיחלוף כהרף עין . אני יודע, שש דקות זה כלום . אבל ההמתנות מצטברות . קראתי ב"דיילי טלגרף" שבמשך חייו של הבריטי הממוצע משך עמידתו בתורים מגיע במצטבר לשישה חודשים . שישה חודשים זה לא פרק זמן זניח . שישה חודשים זה רוב משכו של היריון . שישה חודשים זה נישואים קצרים, או רומן בלתי מחייב ממושך . שישה חודשים זה חתיכה לא קטנה מהחיים . וזה רק הזמן שעובר בהמתנה בתור . אנחנו מחכים גם לרתיחת המים בקומקום, לכניסה אל חדר הרופא, לטעינה של אתר אינטרנט, לנציג שירות לקוחות שלא ממהר לענות, להתמלאות קנקן הקפה, לה...
אל הספר