יומן׀ 85 * וקרו עוד דברים רבים כל כך, שממש עד לכאן, כלומר לזבלוטוב, קשה לי לדווח . אז אני מתחילה מהתחלה . מי שהיתה אמורה להביא אותי לכאן היא הדודה לושה, וכאן זה עמד עד לאותו ערב, החשוב ביותר . ובאותו ערב, החשוב ביותר, היא עדיין היתה אמורה, ושוב היתה אמורה, ולבסוף לא יצא . אז סבתא החליטה להביא אותנו . סבתא, סבתוש המסכנה, היה לה קשה כל כך, בדרך נשרפה משמש וחזרה הביתה . חבל שחזרה, כי אז לפחות לא היינו לבד כל כך . לבד כל כך, אצל אבא, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו . אבל מההתחלה . היינו בהורודנקה שלושה ימים . איך לילקה שמחה איתנו ! היא כצ'לה מתוקה והיא מסכנה . תחשוב, היא באה לאנשים זרים ורואה את הרהיטים שלה . . . אותם אלו שנגעה בהם במשך שנים ושהיו חלק ממנה ומביתה . היא חוזרת לחדר הקטן שלה שבו נשארו שרידים ורואה . . . את החדרים החביבים והחמימים האלו, את המראה מעל הכיור וראש של ילדה מהורהרת על המדף החשוב ביותר של השידה הישנה, וגוש מלח ( בשביל גשם ומזג אוויר נאה ) , וכריות נוצצות מעוטרות ( שמעטרות היום חדרים זרים ) . ורואה את כל זאת וחושבת לה — אלי, לא עוד ! כן, ככה זה, לילי, אבל היא לא תספר את זה לאף...
אל הספר