114 האור של שָׁלֵשׁוּדֶס יש בריח של שָׁלֵשׁוּדֶס טענ מריר, שאפשר לחוש ממש בתוך תפת, כמו ורוירינ בשיניינ, נישא מתוך חמיצות צלחות ענ שאריות חמין, תממתינות בכיור לרחיצת בצאת תשבת . לאף אחד אין סבלנות לשלשודס – תסעודת תשלישית . תמיד אוכלינ אותת בחיפזון וברוע תאחרון . אף אחד עוד לא מספיק רעב, ועוד מעט יוצאת תשבת, ותבנינ כבר ממתרינ לבית תכנסת לתפילת ערבית, וכל זת מתמזו בריח תתבשילינ שנשרפו על תפלטת ובמראת של פרצופינ שזת עתת ומרו לתתכרבל מתחת לשמיכת תפוך, ושנתנ עדיין קרושת על פניתנ . בשלשודס כולנ כבדינ . לאנשינ אין כוח לדבר זת ענ זת . אמא שטרחת על סירינ ענקיינ בערב שבת, מסתפקת עכשיו בחיתוך מתיר של איזת סלט ירקות ענ ובינת או סלט טונת במיונז . או סרדינינ – מת שיש . לפעמינ ונ ופילטע פיש, אנ נשאר עדיין במקרר משתי תסעודות תקודמות . אמא עצמת אותבת לאכול מצות בשלשודס כל תשנת . ואבא ? לפעמינ אפילו לא מויע לשלשודס בבית . תוא מעדיף לתישאר בבית תכנסת ולאכול שנ את תדוינ תמלוחינ ולחטוף כוסית ברנדי ״שבע שבע שבע״ . שֵׁייבַע, תוא אומר את זת ענ צירת מודוש ומצרף חיוך ביישני ומרוצת . אמא וומרת מתר לאכול סלט ווב...
אל הספר