80 | סמרוו ללא רוחנוו רק כשהתחלתי להרגיש את האבנים מתחת לנעליים שלי ושהדרך כבר לא כל כך נוחה, הבנתי שאני לא בכיוון . למזלי הכרתי את הכלל במצב כזה — לחזור לאחור עד שמגיעים לנקודה מוכרת, או לשביל בעצמו . כך נהגתי . ריצה של כמה דקות ארכה לי יותר מחצי שעה בחזור ( תראו כמה הסטרס מניע רחוק וחזק ) , ובינתיים הפחד לא עוזב והדאגה מצטרפת לחגיגה . בשעה טובה הגעתי שוב אל השביל . מסתבר שהייתה שם אבן די גדולה, ממש במקום שבו ירדתי מהשביל, ועל האבן סימון שבילים שבלט אפילו בלילה . אם הייתי פחות לחוץ הייתי רואה אותו . שחררתי אנחת רווחה והבנתי שוב, שכשהפחד מנהל אותי התוצאה יכולה להיות הרת אסון . ועוד משהו הבנתי, קצת יותר חמקמק, מקווה שאצליח להסביר : כשהפחד מסיטואציה ספציפית מנהל אותי, כשאני מקשיב לפחד הזה ופועל על פיו, בסופו של דבר אגיע דווקא אל אותה הסיטואציה הספציפית הזאת . הפחד הוא ספציפי . הוא יודע להגיע רק לאותה סיטואציה . מאחר שפחדתי להיאבד בחושך על השביל, התחלתי לרוץ . ובגלל שרצתי, איבדתי את השביל . נתתי לפחד הספציפי לנהל אותי, וכך הוא התממש . זאת תובנה שמלווה אותי הרבה במהלך חיי . בעודי צועד שוב ...
אל הספר