יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה . לעומתו מציע הרמב"ן למצוא את המקור לאיסור בדיבר השלישי בעשרת הדיברות : "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא" ( שמות כ, ז ) . גם הרמב"ן ( שם ) מסביר שטעמו של האיסור קשור לחיוב המוטל על האדם לתת כבוד ולירא מהקב"ה : ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון "לא תשא שמע שוא" ( להלן כג, א ) , "ובל אשא את שמותם על שפתי" ( תהלים טז, ד ) , כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול . וכן "משא דבר ה'" ( זכריה ט, א ) , וכן "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש" ( ישעיה ג, ז ) , שישא קולו לאמר כן . ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה ( תמורה ג ע"ב ) . וכבר אמרו רבותינו ( ספרא ויקרא ב ; נדרים י, ב ) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל קרבן לה' ( ויקרא א, ב ) , והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל...
אל הספר