נדון בהלכה במסגרת הדיון של "הפסקה בתפילה" . ההלכה יצרה כללים כיצד ומתי ובאילו חלקים של התפילה או של קריאת שמע מותר להפסיק ולעסוק בצרכים אחרים . יש גם התייחסות להפסקות ברמות משתנות ( הפסקה בדיבור, הפסקה ברמיזה וכיו"ב ) . הטייס האוטומטי מחייב פנייה לאותם המקורות . אולם, נקודת המוצא לעיסוק ההלכתי בדיני הפסקה בתפילה כשהוא מתייחס לגברים שונה מהותית ממה שנדרש ביחס לנשים . ראשית, מפני שאצל נשים זהו מצב קיומי . אצלן, לרוב הדיון הוא לכתחילי ולא דיעבדי . השאלה אינה כיצד להתמודד עם ההפרעה אלא האם להתפלל בהנחה שאפסיק ? ! שנית, מפני שהשפה ההלכתית שבה התייחסו לשאלה זו עד עתה מתמצה בתיאור פשוט ל"איך נסיים את האירוע של ההפרעה ? " . תשובה כזו אינה משקפת את המצב שבו האשה נתונה כשהילד באחריותה, והיא אמורה לתת לו מענה נרחב יותר ולא לדאוג להסרת האיום על תפילתה . המשיבות הרבניות זיוית ברלינר וחנה גודינגר ( דרייפוס ) עמדו על ההבדל הזה כשהן כותבות : אלא שנראה שהדיון כולו לא עוסק במצב הדומה לשאלתך . הפוסקים מתייחסים לסיטואציה בה תינוק בוכה מצד ההפרעה לתפילה, אבל לא מצד צורכי התינוק והצורך לטפל בו . כפי הנראה, ...
אל הספר