דבר יהיה כפוף תמיד לנורמות כלשהן החלות על החפץ או על הזמן שאותם מבקשים לקדש . בדגם קדושה זה אלוהים אינו מרכיב במערכת, ולא ניתן לדבר על "הקדוש כשלעצמו" . הכול הוא פרי המעשה הנורמטיבי שהחברה או האדם מחילים על העצם שאותו הם מבקשים לקדש . גם אם מבקשים לדבר על אלוהים כ"קדוש כשלעצמו", הרי שהמושג נתפס רק ככזה שנועד להנגיש את הטרנסצנדנטי . כך, האל משמש כאב ‑ טיפוס של נבדל המייצר פרדיגמה לקדושה במציאות קונקרטית . מכאן שכל קידוש בתוך גבולות מציאות העולם לעולם אינו קדוש באמת אלא רק מקודש, חיקוי של ה"קדוש" . ההקדשה נעשית מתוקף ההשוואה, אולם קדושה מהותית איננה בת ‑ השגה . הדגם האונטולוגי, לעומת זאת, מצביע על ייחודו הפנימי של החלל והזמן . במובן זה, הקדושה איננה תוצר של מהלך נורמטיבי אלא של איכות השורה על האדם, החֵפץ או הזמן הקדוש . הקדושה נובעת מירידה של האלוהי אל האימננטי, והיא הופכת את איכותו של ה"יש" לדבר ‑ מה אחר לחלוטין מן ה"יש" הנעדר איכות אלוהית . ממילא הניצב בפני הקדוש מחויב להגיב בנורמות המבטאות את ייחודה של הסיטואציה . מי שנמצא לפני הקודש אינו יוצר אותו אלא מזהה את נוכחותו . לא העשייה הנור...
אל הספר