אפילוג 267 בתפילות, בזיכרון . והיום — שוב בגוף . זהו קו רצוף, מישראל לגלות וחזרה לישראל . לא קטוע . לא מנותק . לא היסטוריה — אלא חיים . מה שעושים כאן היום — מה שילדינו עושים — הוא החוליה המקשרת בין 3,800 שנות עבר לעתיד שאנו עוד בונים . במשך שנים מדינת ישראל השקיעה במסעות לפולין . המסעות האלו נתנו לדור הצעיר נקודת מגע עם ההיסטוריה — עם הזיכרון, עם הכאב, עם האובדן . הם הראו מה קורה כשאין לנו מדינה . הם העבירו את הצורך לומר "לעולם לא עוד" . וחשוב שכך . אבל זיכרון לבדו לא בונה עתיד . טראומה לבדה לא יוצרת זהות . וכשמתעכבים רק על הטרגדיה — שוכחים את החזון . עכשיו הגיע הזמן להוסיף מסע נוסף — כאן, בארץ . מסע שלא רק מביט אחורה — אלא פונה קדימה . כזה שמחבר בין תלמיד לעיר דוד, בין טירון לשילה, בין סטודנט לחרסים שעלו מן האדמה . מסע שלא מתרפק על העבר, אלא שואב ממנו עמוד שדרה . לא "מורשת" — כל עם מחזיק במורשת — אלא ילידות . הבנה שאנחנו עם ילידי בארץ הזו, זמן רב יותר מכל עם אחר החי כיום על אדמתו . ספר שופטים מזכיר לנו דבר עמוק : אחרי כל גאולה — באה שקיעה . הצלה מביאה גאווה, ואז שוכחים, נרגעים, נחלשים...
אל הספר