תנו לאבנים לדבר 242 אלי הוציא בעדינות את הפריט מהשקית והניח אותו בכף ידו המאובקת . צבעו של החפץ התבלט על רקע ידו הכהה והמאובקת . הוא החזיק אותו לנגד עינינו . החפץ נראה עגול, ויכולתי להבחין במה שנראה כמו תפס קטן מבצבץ מהחלק העליון שלו . "זה כדור מזהב ? " שאלתי אותו בחשש . הוא הנהן, וחיוכו התרחב עוד יותר . כשהצביע על התפס הקטן אמר, "כאן זה היה תפור לבגד . . . " הוא הניח את החפץ בעדינות בידיי . העברתי את אצבעי בזהירות על פני הממצא ויכולתי לחוש מתכת חלקה מתחת לשכבת הבוץ . "נענע אותו", הוא אמר לי . סקרן, הרמתי אותו לאוזני וניערתי אותו בעדינות . קול צלצול חלוש נשמע מתוך הכדור . "יש בפנים פעמון קטן ? " שאלתי, מביט בו . "אכן יש", הוא ענה . "עכשיו תגיד לי, איפה אנחנו קוראים על פעמון זהב קטן שהיה תפור לבגד של מישהו ? " הבטתי שוב בחפץ שבידי במבוכה — ואז עיניי נפערו בהבנה . סביב השולחן, כולם החלו למלמל — גם הם הבינו . "אלי, אתה אומר לי שזה הפעמון" — קולי התמלא יראת כבוד — "אותו פעמון שנענד על בגדי הכוהן הגדול בבית המקדש ? " "אכן כן", הוא ענה . "זה אכן הוא" . כמה דקות קודם לכן, ניסים, מנהל המשמרת, ...
אל הספר