28 | ינון דן-קהתי הוסיף לסלידה הזו . האמנתי באמת ובתמים בדרכו של רבין וקיוויתי שיצליח, ואף התחלתי לראות בערפאת, שהגיע לביקור ניחומים בתל אביב, סוג של דוד זקן וחביב . במהלך פיגועי ההתאבדות הראשונים שביצע החמאס בחודשים שלאחר מכן, ובעיקר אחרי הטבח באוטובוס קו 5 בדיזינגוף בו נרצחו 22 ישראלים, אני זוכר שצפיתי בטלוויזיה וראיתי כיצד אמו של אחד המחבלים היללה את בנה השאהיד : "אני עושה את זה למען אללה, העם הפלסטיני ופלסטין, ואם אוכל אשלח את כל הילדים שלי להיות שאהידים", ו"אנחנו אוהבים את המוות יותר מאשר היהודים אוהבים את החיים" . אמירות מקפיאות דם אלו נחרטו עמוק בתודעתי . הן היו כל כך מנוגדות לתרבות בה גדלתי, המקדשת את החיים . בכל זאת, רציתי בכל מאודי להאמין שמדובר בחלק קטן בלבד מהפלסטינים שמאמינים כך, ושגם אלה שמתבטאים באופן הזה לא באמת מתכוונים לדבריהם . האמנתי שמדובר בסכסוך טריטוריאלי בין הצד החזק והמדכא — ישראל, והצד החלש והמדוכא — הפלסטינים, ואם הצד החזק יהיה הוגן ויתן לחלש את אדמתו שנגזלה ממנו, השלום בוא יבוא . ׳התוכנה טרם התעדכנה׳ אצלי גם בעקבות הפיגועים שבאו לאחר מכן . בתום לימודי התיכון...
אל הספר