עין כרם

1 1 9 גיליון 48 * * * התארגַַּנִו לשינִה . החַדר היה צונִן, גם עכָשיו, בקיץ . אמַל נִתנִה לי מַכָנִסיים וחַולצה ארוכָת שרוולים . של מַארק, אמַרה . בזְמַן שהתרחַצה שכָבתי על המַזְרן, על הגב, ותקעתי עינִיים בתקרה שהייתה צבועה פסים לבנִים ותכָולים . חַשבתי : כָמַו מַים, כָמַו דגל . את זְה, ידעתי, לא אעזְ להגיד . בגומַחַה קטַנִה היו כָמַה תכָשיטַים, הסתכָלתי : מַחַרוזְות ירוקות, תליונִי כָסף, אבנִים יפות מַאוד . תמַיד היה לה, לאמַל, טַעם טַוב מַמַש . לא סתם קיבלו אותה לבצלאל . ההערצה הדקה, המַתפעלת, שהיא עוררה בי, נִבטַה לפנִי שנִים, כָשנִפגשנִו בהתנִדבות פר"חַ לסטַודנִטַים ביפו . מַשהו בתנִועות גופה היה מַלכָותי ועדין כָאחַד, ואפילו הנִיגון של המַילים בפיה, עברית חַגיגית עם דוק חַוץ לארץ, לקחַ את ליבי . היא ירדה במַדרגות, קלה בכָפכָפים ובפיג'מַה בהירה, שערה הארוך נִוטַף מַים . היא כָבר התיישבה על המַזְרן כָשפתאום נִחַרדה . "אוי, לא תליתי לו ! " "מַה, תלכָי עכָשיו ? " שאלתי, "כָבר מַמַש מַאוחַר . " "כָן, אבל הוא ער, אנִי יודעת," פנִיה התענִנִו . "מַמַש לא בא לי, אבל בכָל זְאת, לא נִעים . "...  אל הספר