פרק ארבעה־עשר: האהבה שלא תמות

87 םשאין זה הכאב שלה, זה הכאב של כל היצורים החיים . לא היו אלה רק החיי שלה, היו אלה החיים עצמם . כשאיננו יכולים עוד להגן על עצמנו מהפגיעות של מצבנו, מהשבירות הבסיסית הזאת של הקיום, אנחנו מעירים את הבודהיצ׳יטה, את הרכות הזאת, לחיים . במלים של קראמפה גיאלווה השישה-עשר, ׳אתה מפנים את ופך אותו לחמלה׳ . הכול . אתה נותן לכאב של העולם לגעת בלבך ואתה ה נאמר, שבתקופות קשות, זו היא רק הבודהיצ׳יטה, שמרפאת . כשההשראה מסתירה פניה, כשאנחנו מוכנים כבר לוותר, זה הזמן, שבו אפשר למצוא מרפא ברכות של הכאב עצמו . זה הזמן לגעת בלב האמיתי של בודהיצ׳יטה . בעיצומה של הבדידות, בעיצומו של הפחד, בלב ההרגשה של היות לא מובן ודחוי, נמצא דופק הלב של כל היצורים, לב העצבות האמיתי . ממש כמו תכשיט, שהיה קבור באדמה מיליוני שנים ולא ניזוק ולא דהה צבעו, כך גם הלב הנאצל הזה אינו מושפע מכל הבעיטות והצריחות שלנו . האפשר לחשוף את התכשיט לאור בכל עת, והוא יזהר ויבהיק, כאילו לא קר דבר . לא משנה עד כמה חדורים אנו בחוסר-נדיבות, באנוכיות או בחמדנות, לא נוכל לאבד את לב הבודהיצ׳יטה האמיתי . הוא נמצא כאן בכל חי, לעולם לא מושחת ולעולם ש...  אל הספר