עם בואי עליתי על גג "בית החלוץ" והשקפתי על בגדד מלמעלה . הבית עמד בשכנות ל"אסכול ליבנת" ) ביתהספר לבנות ( . הסתכלתי על העיר וראיתי שרובה ככולה ערבית וממנה מזדקרים צריחי המסגדים, מקושטים ויפים . הערבים ראו אותם, בוודאי, כנישאים אל על בהדר, אך אני ראיתי התנשאות זאת כשחצנית ודוקרת עין . הפניתי את מבטי אל הרובע הנוצרי . ראיתי כיפות עגלגלות, רוך, שקט, והצלב העוין מזדקר מתוך הכיפה . לבסוף הפניתי את מבטי אל הרובע היהודי שממה, שעמום איום : לא מגדל, לא כיפה, לא סהר ולא צלב . יאוש ודיכאון תקפו אותי כהמשך לפחד שתקף אותנו עוד בארץ, אבל כעבור רגע ירדתי לרחובות, ופגעתי שם בעיניים של בחורים וילדים, עיניים מבריקות ונוצצות של יהודים עם מבט עמוק . בעיניים אלה ראיתי משהו . מרדכי ביבי אינו יודע, אולי, עד היום שבזמן שיחותינו המשותפות הייתי מתבונן בעיניו . העיניים הובילו אותי אל הלב . ומה היה בלבו של כל ילד, כל נער וכל בוגר יהודי ? בלב זה הייתה גחלת לוחשת . אני חולק על דבריו של ר"ר קזז : אנטישמיות, שלטון עוין ופרהוד לא אלה הדברים שהביאו להצלחת תנועת "החלוץ" בעירק . ד"ר קזז לא הזכיר את הדבר העיקרי את ...
אל הספר