במזרח על כל מטר אורב הכשלון . איו אלה מחנות מאורגנים של פליטי השואה, שהתפרצו לעליה . כאן צריך להוציא ילדים, משפחות, ובייחוד בנות מתור בתים . ומי מוציא אותם ? מי אנחנו ? מי אנוכי ומי רבקילה ושאולה או משה ערקי, אשר נכנס הביתה ואומר "בואו איתי" . על סמך מה יתן לך האב את הבת ? כולם ידעו את הסכנות שבדרך ולנו היו כשלונות איו ספור . וכל כשלון עושה לו כנפיים ומוגזם פי כמה וכמה, ועיתונות הלבאנט מגזימה גם היא . קצין משטרה שתפס מישהו ולא הספקנו לשחד אותו, או שופט שלא הספקנו לסדר אותו הוא עצמו מצמיח סיפורי אימה, המלווים כל אדם שצריך לקום ולהחליט להסתכן ולצאת לדרך . הכרתי את הדבר הזה עוד מעיראק . סוריה ולבנון היו ארצות אשר לא רק העבירו אנשים מתוך תושביהן הן, אלא שימשו לנו גם ארצות מעבר, כשחיפשנו דרכים להעלות אנשים מתורכיה . לא מספיק שהאיש יוצא מתורכיה הוא צריך להגיע לסוריה, כי איו דרך אחרת ביבשה . אתה מביא אותו לסוריה והוא מדבר תורכית . אתה משכן אותו בחלב, ולא תמיר כל בית יהודי נפתח לקראת הזר . לעתים מתוך פחד, ולפעמים מתוך חששות מוגזמים, אך אף פעם לא אומרים לך "לא, מפני שאני לא מכנים אורחים",...
אל הספר