199 וַת�ִשְֶׁכ�ַב מַרְג�ְלוֹתָו עֶַד הַב�ֹקֶר וַת�ָקָם ב�ְטֶרֶם יַכ�ִיר אִישֶׁ אֶת רֵעֵֶהוּ וַי�ֹאמֶר אַל יִוָּדַעֶ כ�ִי בָאָה הָאִשֶׁ�ָה הַג�ֹרֶן רות ג, יד אורית אבנרי ״הַָאֶֶתְמְּוֹּלַ מְַּבִּיט בָּךְבְּגַבֵּךְ / גַּם אֶַתְּמְִּצִּדֵֵּךְלַֹאֶ שׁׁוֹּכַחַת / תָּמְִּידֵ אֶַתְּמְְּשׁׂוֹּחַחַת / עִם מְַּהַ שֶּׁׁהַָיָהַ / אֲֶרֻכִּים שָׁׁרְשֵׁׁי הַַפַָּּחַדֵ״ . אֶנִי קוּראֶת אֶת הַמְּילַים הַלַלַוּ וּדֵמְּוּתהַ שׁלַ רוּת הַמְּוּאֶבייהַ עוּלַהַ לַמְּוּלַ עינִי . רוּת הַיאֶ הַאֶחרת הַמְּוּחלַטת, ״ציפָּוּר זרהַ״ . הַיאֶ אֶישׁהַ, מְּוּאֶבייהַ, ענִייהַ, אֶלַמְּנִהַ וּחסרת בנִים ( כנִראֶהַ גם עקרהַ ) . הַיאֶ יוּצאֶת לַמְּסע מְּסוּכן, חוּצהַ גבוּלַוּת, הַן גיאֶוּגרפָּיים וּהַן זהַוּתיים, וּמְּגיעהַ לַבית לַחם בעקבוּת הַכרעתהַ לַדֵבוּק בחמְּוּתהַ, נִעמְּי . הַקוּראֶים כמְּוּ מְּלַוּוּים אֶת רוּת כלַ הַעת בתפָּילַהַ חרישׁית, ״שִׁׁמְְּרִי נִַפְָּשֵׁׁךְמְִּן הַַתְּהַוֹּם . . . / מְִּיֵּאֶוּּשֵׁׁךְ / שִׁׁמְְּרִי נִַפְָּשֵׁׁךְ״ . מְּחזיקים עבוּרהַ אֶת חוּט הַתקוּוּהַ לַאֶוּרך הַמְּגילַהַ, שׁלַאֶ לַיפָּו...
אל הספר