191 וַי�ֹאמֶר מִי אָת�ְוַת�ֹאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךְָ וּפָרַשְָׂת�ָכְנָפֶךְָעֶַל אֲמָתְךְָכ�ִי גֹאֵל אָת�ָה רות ג, ט אסף פרי אֶנִי רוּת, הַיאֶ אֶוּמְּרת לַוּ וּמְּשׁפָּילַהַ אֶת עינִיהַ . זהַ רגע מְּביך שׁם בגוּרן . אֶבלַ לַאֶ מְּמְּשׁ הַיתהַ ברירהַ . כשׁאֶי אֶפָּשׁר לַעוּף, נִוּתר רק לַלַכת בלַאֶט לַמְּי שׁישׁ כנִפָּיים וּלַשׁכב לַמְּרגלַוּתיוּ . וּכשׁהַוּאֶ מְּתעוּרר בבהַלַהַ וּשׁוּאֶלַ, ״מְּי אֶת ? ״ נִוּפָּלַת פָּתאֶוּם שׁתיקהַ אֶיוּמְּהַ שׁנִמְּשׁכת כמְּוּ נִצח . הַיאֶ כלַ כך רוּצהַ לַספָּר לַוּ עלַ הַצער וּהַבדֵידֵוּת, עלַ הַעתידֵ הַמְּתוּק בשׁדֵהַ מְּוּאֶב שׁוּוּיתרהַ עלַיוּ . וּלַבכוּת קצת, וּלַדֵבר עלַ הַגעגוּע, וּעלַ מְּהַ שׁעבר לַהַ בראֶשׁ כשׁדֵבקהַ דֵוּוּקאֶ בחמְּוּתהַ . לַתאֶר לַוּ אֶת הַמְּבט שׁלַ נִעמְּי כשׁהַוּדֵיעהַ לַהַ שׁ״גם אֶם יתהַפָּך הַעוּלַם – אֶנִי אֶיתך״ . וּאֶת הַכאֶב וּהַפָּחדֵ שׁלַ מְּי שׁאֶין לַהַ אֶפָּילַוּ קצהַ חוּט שׁלַ תקוּוּהַ . חוּץ מְּמְּנִוּ . אֶנִי רוּת . אֶנִי כאֶן מְּתחתיך, אֶבלַ יוּם אֶחדֵ, הַיאֶ רוּצהַ לַצעוּק, שׁישׁמְּע הַוּאֶ וּכלַ הַעוּלַ...
אל הספר