139 הֲבֵן יַק�ִיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שֶַׁעֲֶשֶֻׁעִֶים כ�ִי מִד�ֵי דַב�ְרִי ב� וֹ זַָכֹר אֶזְַכ�ְרֶנ� וּ עֶוֹד עֶַל כ�ֵן הָמוּ מֵעֶַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנ� וּ נְאֻם ה׳ ירמיהו לא, יט רוחמה אלבג לַדֵבר . בימְּים שׁלַפָּעמְּים הַשׁתיקהַ יפָּהַ לַהַם – בכלַ זאֶת, לַדֵבר ! אֶוּלַי לַדֵבר אֶלַ ריק, לַשׁאֶת דֵברים לַאֶוּזן שׁאֶינִנִהַ כרוּיהַ, לַוּמְּר מְּילַים שׁבירוּת לַמְּי שׁמְּמְּאֶן לַקבלַן – כמְּעט שׁיר תחינִהַ, עלַ גבוּלַ הַייאֶוּשׁ – תן לַי לַדֵבר אֶלַיך . באֶחדֵ מְּשׁירי הַקרבהַ הַעזים ביוּתר בשׁירהַ הַעברית, שׁעיקרוּ דֵיבוּר אֶלַ זוּלַת אֶחר, וּידֵוּי לַגבר אֶהַוּב, קוּבעת הַמְּשׁוּררת זלַדֵהַ, ״שְׁׁלַוֹּמְִּי קָשׁׁוּּר בְּחוּּט אֶֶלַ שְׁׁלַוֹּמְְּךָ״ . בעינִי, הַוּאֶ זהַהַ לַאֶוּתוּ ״אֶדֵבר אֶלַיך״, בחיבהַ וּבחסדֵ, במְּילַים שׁבירוּת, הַמְּנִכיחוּת אֶת הַיוּתי לַצדֵך . מְּהַוּ הַחוּט הַמְּקשׁר, אֶוּתוּ פָּלַאֶ שׁלַ חיבוּר בדֵיבוּר ? נִראֶהַ כי רחלַ שׁפָּיראֶ בשׁירהַ הַנִוּגהַ ״אֶדֵבר אֶיתך״ עוּנִהַ עלַ סוּדֵ הַקשׁר הַמְּאֶחהַ בין שׁנִיים, עלַ הַנִתק הַמְּסוּים, כשׁהַאֶחדֵ בלַתי...
אל הספר