נראה שבערים המעורבות ציפורי וטבריה נבעה הדרישה לוותק לא רק מהצורך לְשַׁמֵּר משאבים מוגבלים, אלא כביטוי לאתוס 'העירוני' המשותף לכל תושבי הפוליס . אתוס זה קבע שרק אלו שהוכיחו שייכות לחבר האזרחים של העיר, בין היתר על ידי הוכחת תושבות, היו זכאים להטבות ממשאבי העיר, כולל תמיכה כלכלית מקופת הצדקה של העיר בעת הצורך . מציאות זו בערים המובילות בגליל משתקפת בהלכה תנאית השנויה בתוספתא, גיטין ג, יג : . . . עיר שיש בה ישראל וגוים הפרנסין גובין מישראל ומגוים, מפני דרכי שלום . 10 מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום . משמעות התוספתא היא שכמו הפרנסים שמנהלים את קרן הצדקה העירונית גובים מיסים 11 כך הם תומכים בכספי הקרן רקותרומות לטובת הקרן מיהודים ומגויים אזרחי הפוליס, ביהודים ובגויים שהם אזרחי הפוליס . אף על פי שמצוות צדקה מחייבת את בני ישראל לעזור רק לאחיהם ( שמות כב, כד ) , חכמים תיקנו למען החיים המשותפים בערים מעורבות, שאזרחים יהודים יתרמו לקרן התומכת גם בעניים גויים, ושפרנסי צדקה יהודים יחלקו צדקה ישירות לעניים גויים אזרחי הפוליס . ברייתא בירושלמי, גיטין ה, ח ( מז ע"ג ) משלימה את החסר ב...
אל הספר