בתקופת התלמוד היה צירוף של מנהגי אבלות עם ביזיון מכוון של כלי קודש, כמו התיבה ‑ הארון שבו אוחסן ספר התורה, וביזיון מכוון של מנהיגי הציבור ‑ הנשיא, אב בית הדין ( ראש בית המדרש ) והזקנים ( חכמי בית המדרש ) . ביזיון זה נעשה דרך הוצאת התיבה לרחובה של עיר, ומתן אפר מקלה ( אפר שריפה ) 'על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד 4 באותה סוגיה בירושלמי מובאת עדותו של רבי זעירא : 'כל זמן דהוינאואחד נוטל ונותן בראשו' . חמי לון עבדין כן, הוה גופי רעד', כלומר בכל פעם שהייתי רואה אותם עושים כך ( שימת אפר על התיבה ) , כל גופי היה רועד ( מצער ומהתרגשות ) . ביזיון הנשיא והחכמים הגביר את תחושת האבל בציבור, באפקט מצטבר שהיה נחוץ להצלחת התענית . ראינו לעיל בפרק 11 עדות מבבלי, תענית כד ע"א, על תקרית מביכה : הנשיא לא הודיע לראשי בית הוועד בטבריה, רבי יוחנן ורשב"ל, על קיום תענית ציבור, ולא שיתף אותם בטקס הציבורי . פירשנו תופעה חריגה זו על רקע הנתק בין הנשיא לראשי החכמים בעקבות ניסיון הדחת הנשיא בידי רשב"ל . אחרי מות ר' יוחנן ורשב"ל בא ר' חלבו ומנסה לאחות את הקרעים . הוא מזמין את הנשיא להופיע בציבו...
אל הספר