ר' יהודה הנשיא נקבע בתודעת דורו ודורות מאוחרים כמגשים האידיאל של 'תורה וגדולה במקום אחד', כמנהיג ששילב מיומנות בכל מקצועות התורה עם עושר רב וסמכות פוליטית ללא תקדים . ההשוואה בין רבי יהודה הנשיא ( 'רבי' בלשון חכמים ) למשה רבנו מתבקשת : משה נתן לעם ישראל את התורה שבכתב, ורבי סידר עבור העם את התורה שבעל ‑ פה, המבארת ומרחיבה את החוקים והתובנות של התורה שבכתב . שניהם הצליחו להתקבל בעם כמוסרי 'תורה' סמכותיים, דווקא מפני שבאו ממקום אישי של 'גדולה' : תכונות אופי מושכות, עושר רב, ייחוס משפחתי וכוח פוליטי שהביאו אותם למעמד מלכותי . כל מרכיבי האישיות של משה ורבי התחברו כדי לזַכות אותם בכבוד ובהערצה מכל שכבות העם . גם תורה אלוקית זקוקה לשיווק מוצלח ; 'גדולתו' של רבי הכשירה את התנאים לעריכה סופית של סדרי המשנה, אבל בעיקר הציבה את המשנה בעיני הדורות הבאים כ'קאנון' ‑ ספר רשמי ומחייב . בדורות האמוראים, במאות השלישית והרביעית, כל מילה במשנה נלמדה והתפרשה בבתי המדרש של חכמים, ואוסף דיניה קיבל מעמד של חוקה . החשיבות המכרעת של תכונת ה'גדולה' בקידום פועלו הרוחני והחומרי של רבי משתקפת ממקור ארץ ‑ ישראלי אח...
אל הספר