שעתיים נסיעה ממנו היו נוסעים אליו כדי לעזור, בטח לא כשהוא תחת אש . פה זה קרה ובגדול . הרבה מאוד אנשים הגיעו לעזור, לטפל ולחלץ . אז אפשר להיות גם קצת גאים בעם הזה, ואפשר להתרגש ולשמוח שאנחנו חלק ממנו . יש משהו שמחבר בין כל האנשים שהיו שם באותו היום . אתה מסתכל לאנשים בעיניים ומבין שאף אחד לא יחזור להיות מה שהוא היה לפני כן . מקשרת בינינו חוויה משותפת מזעזעת וקשה . וחשוב לי להגיד, ביום הזה היו כמויות של מעשי גבורה אמיתיים, אנשים שהתגברו על משהו, על פחד למשל, ובכל זאת נכנסו למקומות מסוכנים . לי זה לא היה, לא פחדתי, הכול בא לי בטבעיות, אז המעשה שלי הוא לא מעשה גבורה . קוראים לי שפרה בוכריס, אני בת 45 . נולדתי בבית אל לאבא רופא ולאמא מורה . אחד הדברים שאני יכולה להגיד שגדלתי עליהם הוא הצבא של אבא שלי . הוא היה לוחם בצנחנים, והיה מאוד גאה בכך . אני ינקתי את זה במהלך הילדות . אני מגיעה מהמגזר הדתי, אז היתה התלבטות אם להתגייס או לא . החלטתי שאם אני מתגייסת, אז להכי קרבי שיש . התגייסתי ב ‑ 1997 . לא הכרתי אז את לוחמות מג"ב . אמרו לי : נלחמות כמו הבנים . אמרתי יאללה, ובעצם מאז אני שם . הייתי לוח...
אל הספר