קוראים לי אלקנא פדרמן, אני בן ,25 נולדתי בחברון, ואני החמישי מעשרה אחים . לגור בחברון זה תמיד דריכות, תמיד עיניים בגב . הייתי בכמה זירות פיגועים בילדות, כשהייתי לא חמוש . מאז שהתחמשתי הפיגועים הפסיקו לבוא אלי . אני גר לבד מגיל ,15 והיום שוכר דירה בירושלים . התגייסתי לצבא כשהייתי קצת אנטי ‑ צה"ל, הייתי בטוח שיקרה לי מה שקרה לאלאור עזריה, כי לא משנה מה, אני אדם שהולך דוּך . אם הייתי נקלע למצב של אלאור הייתי פועל באותו אופן . אבל כשהתגייסתי גיליתי עולם חדש, התחברתי לצבא ואהבתי אותו . יצאתי לקורס מ"כים, הייתי מפקד טירונים, התאהבתי בחיילים שלי ולקחתי את העניין של לחימה ומקצועיות צעד אחד קדימה . אני מחטיבת כפיר . הגדודים בחטיבה לא נחשבים ליחידות מובחרות, אבל אני מאמין שלוחם ביחידה מובחרת יכול להיות יותר סמרטוט ממני . למדתי הכול על כלי נשק, והתאמנתי יותר . כשכולם עשו מטווחים פשוטים, אני לקחתי את הווסט, שמתי אפוד קרמי וקסדה, ועשיתי אימון של ירי לאחר מאמץ . כשכולם רק רצו לסיים אני רציתי להשתפר ולהיות טוב יותר, כי בסופו של דבר ידעתי מה מחכה לי בחוץ . תמיד יצאתי הביתה עם תחבושת אישית בכיס, במחשבה...
אל הספר