שלו שנפלו לפני 20 ‑ 30 שנה . הוא ידע מקרוב איך נראה שכול . גם ביטחונית, הוא ידע טוב מכולנו מה מתחולל בבארי . למרות שני הדברים האלה הוא בחר להיכנס פנימה . אם הוא היה בוחר אחרת, כנראה הוא לא היה אלחנן . אין חרטה . כאב בטח שיש . החיסרון עצום . אמרתי אין ‑ סוף פעמים להורים שלי ולשלומית, אשתו של אלחנן, שאני מצטער . אמרתי להם כל כך הרבה פעמים עד שהם אמרו לי להפסיק, כי זה לא שייך . והאמת היא שלא הובלתי את אלחנן לשום מקום . הוא הוביל את עצמו . הוא ידע בדיוק מה הוא עושה והוא הכיר את הסכנות, ובסוף הצלנו מאה אנשים . קוראים לי מנחם קלמנזון . אני בן ,36 הרביעי מששת ילדי משפחת קלמנזון . ההורים שלי הם הרב בני, שהקים את ישיבת ההסדר בעתניאל ועמד בראשה, ויוכי, שהיא פסיכולוגית . גדלתי בעתניאל ואני מתגורר שם גם היום . ביישוב גרים גם ההורים שלי, חלק מהאחים שלי ודודים שלי . חמולה . אני נשוי לאילת ואב לחמש בנות, עובד כמחנך בישיבה התיכונית ביישוב וחבר כיתת הכוננות . בשמחת תורה התארחנו אצל גיסי וגיסתי ביישוב רתמים בחולות חלוצה . ב ‑ 00 : 8 בבוקר התעוררתי לקול הטלפון שצפצף בלי הפסקה . אלה היו התראות מכיתת הכוננ...
אל הספר