היה שם כאוס . כל אחד היה ממוקד במה שהוא הגיע לעשות . מי שנלחם נלחם, מי שבא להציל ‑ לא היה אכפת לו משום דבר אחר . היו שם פרמדיקים שלא הגנו על עצמם, פעלו במסירות תחת אש, פתחו ורידים, העיקר להציל אנשים . האחראים אמרו לאמבולנסים לא להיכנס פנימה, אלא לחכות לפצועים מחוץ לעוטף . אני יכול להבין למה פחדו להכניס אותם, ולמה אנשים לא רצו להיכנס . אבל אני חושב שיש דברים חשובים יותר . אנשים שוכבים על הרצפה, מחכים לך שתבוא ותציל אותם . יש פצוע ירי : אם אתה לא תבוא אליו, הוא ימות . בגלל הפחד שלך בן אדם ימות, זה הגיוני ? קוראים לי אבי יודקובסקי, אני בן ,22 גר בגבעת זאב, מתנדב באיחוד הצלה קצת יותר משלוש שנים . מגיל קטן לא הסתדרתי במסגרות, ואבא שלי דאג להכניס אותי להצלה . בהתחלה הייתי יושב ומקפל מעטפות, ואט ‑ אט נכנסתי גם למרכז הציוד, סידרתי תיקים לכוננים . רק מגיל 18 מותר לעשות את הקורס של הארגון, ובגיל ,19 אחרי שהקורונה קצת עיכבה אותי, קיבלתי את תיק ההצלה שלי . בערבים אני די ‑ ג'יי באירועים . בהצלה אני עושה משמרת פעמיים ‑ שלוש בשבוע . חוץ מזה אני מטפל במקרים על הדרך . הייתי במשמרת באמבולנס כשקרה הבלגן ...
אל הספר