אהבת האדם וישראל וכללי הספיקותאהבת האדם וישראל וכללי הספיקות כדי לתרץ את הקושיה על הרמב"ם, אנחנו חייבים להתעמק באיסור שלפנינו ובמשמעותו הייחודית . הצורך להשחית את העץ הוא צורך מעשי לטובת בניין המצור . פעמים רבות שאינטרסים וצרכים שונים מחייבים פגיעה בטבע, אך נזק הנגרם לטבע עלול תמיד לפגוע גם ברווחה העתידית של אנשים אחרים . התורה קובעת את האיזון הראוי בין הצורך המיידי לטוב העתידי : "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִֹּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא", כלומר עץ שבני אדם לא ניזונים ממנו מותר לך לכרות אותו, שאם לא כן, הרי הפגיעה העתידית בזולת איננה מידתית והיא אסורה . הרמב"ם סבר שהתורה לא החמירה על האדם במצבי ספק כדי להקל על האדם ולא להכביר עליו איסורים, שהרי רבים הם מצבי הספק . אולם הקולא עבור האחד עשויה להפוך לחומרה כלפי האחר . אם התורה היתה מתירה לכרות עצים שיש ספק אם הם עצי מאכל, היא היתה מקילה על בוני המצור, הבתים והכבישים, אולם מחמירה עם כל האחרים שהיו מאבדים עצי מאכל רבים . ה' ברחמיו איננו דורש מאיתנו להחמיר במצבי ספק, אולם מידת הרחמים עצמה מחייבת לשקול אם הקולא במצב מסוים גורמת לפגיעה עתידית באדם אחר ...
אל הספר