אפלטון דן באחד הדיאלוגים שלו על שאלת חולשת הרצון ( אקרסיה ) , והוא מציג את עמדת סוקרטס מורו לפיה אין באמת חולשת רצון . אם אדם איננו פועל לפי מה שהוא יודע, טען סוקרטס, יש להניח שהבעיה היא בחולשת הידיעה שאיננה בהירה מספיק או איננה טבועה בו מספיק, ולא בחולשת הרצון . לדוגמה, אם אדם מעשן על אף שהוא מכיר את נזקי העישון, אין זה מפני שהרצון שלו חלש ותאוותו גוברת עליו, אלא מפני שהוא איננו מודע לנזק של העישון באופן מספק, שהוא לא חושב שזה גרוע כל כך כדי לגרום לו להפסיק . הקמפיינים נגד עישון בעשרות השנים האחרונות, ובכלל זה ההנחיות המחמירות והולכות לגבי הכיתוב על קופסאות הסיגריות, פועלים בדיוק על הממד הזה . ההנחה היא שאם נזקי העישון יהיו ברורים מספיק לכל אדם, זה יגרום להפסקת העישון . באחת, חולשת הרצון איננה אלא חולשת התבונה . בהגות היהודית לדורותיה אין הסכמה על שאלה זו . בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים, דומה שהוא נוטה לשיטת סוקרטס, ומסביר שחולשת הרצון היא תוצאה של ערפול או בלבול הכרתי בין שכל לדמיון, ולא תוצאה של כישלון מעשי גרידא . תורת 'השופטים והשוטרים' מניחה שכמו במדינה, גם בנפש יש הכרח לפתח את שני ...
אל הספר