רבא אומר שיש מצבים שבהם צריך להפר דברי תורה משום ש"עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'"', היינו שיש ערך או תכלית לשם שמים המחייבים סטייה לשעה מחוקי התורה . את הפסוק ניתן לקרוא בשתי 14 דרכים : מראשו לסופו או מסופו לראשו . נציע ביאור אפשרי לשתי הקריאות . לפי הראשונה ( מראשו לסופו ) , אם אדם משוכנע שהעת מחייבת לעשות לה', אזי מחובתו להפר את כללי התורה וההלכה ולנהוג לפי מה שלבו מבין . לפי הקריאה השנייה ( מסופו לראשו ) , הפסוק עוסק במצב שבו אין לאדם ידיעה ברורה מה רצון ה' ממנו, ואז ודאי שהוא חייב לנהוג על פי כללי התורה ולעשות את רצונו יתברך בלי לסטות מההלכה ימין ושמאל . אולם אם למרות כל מאמציו לסלק כל נגיעה ואינטרס, בכל זאת לבו נמשך לעשות משהו שאינו כהלכה, בוודאי לא ייחשב לו זה כעוון, ויֵדע ממילא שזו היא עת לעשות לה' אף שזה לא עלה מתחילה בדעתו . הסטייה מן ההלכה במצב הראשון מעוגנת בבינת הלב, כלומר בידיעה הפנימית הבלתי אמצעית של האדם מהו הנכון והרצוי לפני ה' . על בינת הלב אנו סומכים כי היא מאפשרת לעמידה שלנו לנוכח רצון ה' להיות חיה ובלתי אמצעית, ולא בבחינת "אלוהי מסכה" ‑ 15 במצב השני האדם בכלל לא מתכוון לפעול ...
אל הספר