פרשת אמור: לנוכח המוות

הבה נתמקד בציר העיקרי של האיסור, הנובע מהמתח שיש בין הקודש לבין הטומאה : מובן שהטמא אסור לבוא אל המקדש, כי יש בכך פגיעה ביכולתו לעבוד . למרות זאת, הכוהנים רבים הם, ולא תהיה שום פגיעה במקדש אם כוהן אחד ייטמא גם למי שאינו משבעת הקרובים, למשל : סבו, נכדו או חברו הקרוב . אם תכלית התורה היא להגן על עבודת המקדש, היה ניתן להסתפק בהגדרות טכניות של כמות הכוהנים האמורים להיות טהורים וזמינים לעבודה, ולא לאסור טומאה על הכוהנים באופן גורף . זאת ועוד, הפרשה עוסקת רק בטומאת המת ולא בשאר הטומאות, ולכן נראה שהאיסור קשור לא רק בהפרעה המעשית לשירות של הכוהן את ה', אלא לניגוד המהותי שיש בין טומאת המת לקדושה . לנפש לא ייטמא בעמיולנפש לא ייטמא בעמיו המשמעות הראשונית של איסור הטומאה המוטל על הכוהנים נוגעת לזיקה שבין רעיון הקדושה לערך החיים . הכוהן מייצג את הקדושה וקשור בה : "כִֹּי קָדֹשׁ הוּא לֵא ‑ לֹהָיו . . . : קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ" ( שם, ז ‑ ח ) . הקדושה היא המפגש עם האלוהי, עם חי העולמים, מקור החיות של העולם שהוא שורש החיים . במקום שיש קדושה אין שום אנרגיה של חיים שמתבזבזת . בעוד הקדושה היא מופע השיא של ...  אל הספר