עבודה אינדיבידואלית ועבודה שיתופיתעבודה אינדיבידואלית ועבודה שיתופית אנחנו קוראים בתחילת הפרשה את הציווי על שמירת השבת, ומיד אחר כך על עשיית המשכן : וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם . . . שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה . . . זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר : קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה . . . ( שמות לה, א ‑ ב, ד ‑ ה ) . המעבר החד בין הציווי על השבת לציווי על תרומת המשכן הוא מפתיע ומעורר מחשבה, ונדרשו אליו חכמינו בכל הדורות . בגמרא אנו למדים שסמיכות זו בין השבת למשכן עיצבה את עקרונות איסור המלאכה בשבת ( ל"ט אבות מלאכה ) ואת המושג מלאכת מחשבת . ננסה להתבונן בסמיכות זו מכיוון נוסף החורג מלימוד מקומי על מצוות השבת או המשכן . נראה כיצד ניתן להעתיק את מודל העבודה במשכן ויחסה לשבת אל כלל מרחבי עבודת האדם בעולם . מודל היצירה במשכן היה ייחודי ונדיר . משה רבנו מצווה את העם : "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָֹּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" ( שמות לה, י ) , בלי שהוא מארגן מראש את המלאכה ומתכנן אותה . ואכן כך היה ‑ כל איש חכם לב פעל ויצר על פי כישרונו...
אל הספר