138 | ד"ר רותי ברדנשטיין המשפט השני מדגים שימוש בצורת בינוני — לא בזמן עבר — אף שההגייה נשמעת זהה . צורת הבינוני נשמרת מבחינת התפקוד, אך לא בהכרח נשמעת כפי שלימדו אותנו . ברוך מוסיפה דוגמה נוספת : הכלל שלפיו צורת הנוכחים בעבר היא תמיד מִלְרַעִית — “שְׁמַרְתֶּם“, “לְקַחְתֶּם“ . בפועל, דוברים רבים אומרים “שָׁמַרְתֶּם“, “לָקַחְתֶּם“ — עם הטעמה מִלְעִילית ותנועה מלאה בראש המילה . גם כאן, לא משנה מה רקע הדובר — זו פשוט העברית החיה של ימינו . לדבריה, אפשר למנות רשימה שלמה של כללים “מתים“ — שעליהם השלום : - הדגש החזק — ז“ל . - המַפּיק — ז“ל . - החטפים — ז“ל . - הגרוניות — ז“ל . - המלרעיות של “אַרְבַּע“, “שְׁמוֹנֶה“ — גם הן ז“ל . למרות זאת, ממשיכים ללמד את הכללים כאילו מדובר בתופעות חיות ורלוונטיות, אף שאינן עוד חלק מהעברית המדוברת . ברוך משווה זאת לאנגלית : שם, אף שאין גוף רשמי המפקח על השפה, יש הבנה שההגייה משתנה . המילה “ knife “ ( סכין ) נהגית בלי ה- k , אף שהיא נכתבת . דוברי האנגלית מקבלים זאת בהבנה : העיצור מת — אז משאירים אותו שם, אבל רק בכתב . דוברי עברית, גם מגיל צעיר מאוד, מכירים היט...
אל הספר