116 | ד"ר רותי ברדנשטיין “שבת היא לה'“ “עד ממחרת השבת השביעית“ “והייתה שבת הארץ“ “מחלליה מות יומת“ “כי כל העושה בה מלאכה“ אך גם בלשון זכר : “זכור את יום השבת לקדשו“ “לקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה“ “שבת בשבתו“ “וקראת לשבת עונג . . . כיבדתו מעשות דרכיך“ אם כך, מהיכן צמחה הברכה : “שבת שלום ומבורך“ הטענה המתבקשת היא שההתייחסות בלשון זכר שייכת ל“יום“, ולא לשבת עצמה — ובכמה מהמקרים זה אף נאמר במפורש . כלומר, “שבת“ משמשת כאן מטונימיה ל“יום השבת“ . וגם בתפילות מצאנו הבדלים . בנוסח תפילת מוסף לשבת נאמר : “והנחילנו ה' אלוהינו באהבה וברצון שבת קודשך, וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך“ אך בנוסחים אחרים מופיע “וינוחו בו“, ואף “וינוחו בם“ . יהודי מרוקו נוהגים למשל לפתוח את קידוש הלילה ב“שבת מקודש“ — ולא ב“שבת קודש“ כמקובל בשאר העדות .
אל הספר